המלחמה נמשכת. דבר לא התפתח לטובה בשבוע האחרון, ולפחות בנוגע לחוויה המשפחתית אנחנו מחליטים לבצע "ניצול הצלחה". כל הנספחים "השתפנו" ברגע האחרון, למרות שהודעתי שהפעם לא לוקחים סיכונים מיותרים - נוסעים ישר לדגניה.

8:05
לקראת צומת מגידו האופק כבר מאותת על החום והלחות שצפויים היום: מעבר לשדות עמק יזרעאל שמיים לבנים מחביאים את הגלבוע, גבעת המורה והתבור.
בעפולה נראה שעסקים כרגיל – דתיים חוזרים מתפילת בוקר, מישהו יוצא לרכיבת אופניים, ועד מהרה אני בכיכר שבמרכז. תמיד הרשימה אותי המודעות לניקיון ואיכות הסביבה בעפולה. במשך שנים אספו שם את כל המסטיקים מהעיר והדביקו אותם יחד לגושים אבסטרקטיים בכיכר. היות שאין תנועה אני יכול לעמוד בצד ולצלם אותם. מהעבר השני של הכיכר אני קולט ששוטר בניידת מסתכל עלי. אחרי שאני ממשיך לנסוע הניידת מגיחה מאחור.
"תעצור בצד".
יוצא שוטר, מתקרב בצעדים מדודים, מותח חזה ושם כובע מצחיה. מצטרף אליו שוטר נוסף, מנסה למתוח חזה אבל לא מצליח לו כי הוא קצת שמנמן.
"רשיונות".
אני מגיש את כל החבילה. בדיוק עשיתי ביטוח חובה חדש ונוצץ. "עשיתי איזו עבירה?"
"מה צילמת?"
"את הפסלים" (עאלק פסלים).
"תראה, בימים האלה אנחנו מאוד רגישים לאנשים שמצלמים כל מני דברים..."
"אה, הבנתי. כל הכבוד לכם. רוצים לראות מה צילמתי?"
"לא, זה בסדר."
איזה רעיון גדול! איך לא חשבתי על זה קודם? לתת טיפ לנסראללה כדי שיפטור אותנו סוף סוף מאנדרטאות הקיא האלה. כל הכבוד למשטרת ישראל.

9:10
כשאני מגיע לדגניה רז נחרץ: "גיא, יש הנחיות חדשות - כששומעים אזעקה נכנסים למרחבים המוגנים למשך 15 דקות". השבוע חיברו את האזור לרשת הצופרים של פיקוד העורף, ועכשיו גם כאן אפשר לשמוע את האזעקות. הילדים כבר רגילים לשיחות היום על המצב. חוץ מזה הם, כמו הקשישים, מחוברים ממילא באינפוזיה לטלוויזיה ולא יכולים להימלט. הדיווחים מתמקדים בחיי אדם שאובדים כאן מדי יום, והנזקים לחקלאות, לחי והצומח נדחקים הצידה. הגר מספקת עדכון "נפילות". באחד המושבים בגליל התחתון נפל טיל ליד הדיר. הכבשים קיבלו טראומה והפילו את עובריהן. ביישוב אחר פגע טיל ישירות במתבן, שתכולתו בערה במשך לילה שלם. באחד הקיבוצים קטל טיל אחד כמה עשרות פרות חולבות ברפת.

אנחנו מתארגנים לירידה לירדן. במים השקטים יש מציאות אחרת, ואני משלים זמן איכות עם שי. היא עולָה לכיתה ו', "שאקלית" במידה שמאפשרת לנהל איתה שיחות מעניינות לא פחות משיחות עם בני גילי. בעצם – הרבה פעמים יותר מעניינות. חוץ מזה שלפעמים אני בעצמי לא מצליח לעקוב אחריה כשהיא מתקתקת עניינים במחשב. היא מתעניינת בתפוצת המצגות באינטרנט. "אתה מקבל תגובות מהרבה אנשים?".
"כן".
"אם ככה אתה בעצם מיני סֶלֶבּ".
שי דואגת לי כי לדעתה אני צריך להתחתן כבר. אני נאלץ למסור דו"ח מפורט על כל האקסיות, עם מי מהן אני שומר על קשר ומה אופיו. על גדות הירדן מסביב מבלים היום כמה משפחות וחבורת בנים. "חבל, אין כוסיות היום בירדן".
"אז לך לבורסה למצוא כוסיות".
"לבורסה??? איך את יודעת בכלל מה יש בבורסה?"
"מהשיר שלנו. כשזוהר ונינט הלכו להתחתן אז הלכו לחפש לזוהר מקום עם חשפניות לפני החתונה. נכון נינט הולכת ונהיית כוסית עולם?"
"בטח, היא יכולה כבר לעבוד בבורסה".
שי מעריצה את נינט, אבל כפי שיתברר מיד ההערצה אינה עיוורת, ויש ביקורת: "לא בטוח שהיא מתאימה. הציצי שלה לא מספיק מעוצב".
אני מתפקע מצחוק. "מה זאת אומרת לא מספיק מעוצב?"
"הוא לא עגול כזה...ציצי בלי פואנטה".
בניגוד לציצי של נינט, הדעות של שי מוצקות בכל הנוגע למראה הנשי – "בנות הן הכי שוות בגיל 25 עד 28".
כלום אפשר להתווכח עם כאלה אבחנות של ילדים...?
על עצי האקליפטוס הגדולים קשורים חבלים עם מקלות ואפשר לעשות "טרזן" למים. "תגידי את מי העיפו אתמול מכוכב נולד?"
"העיפו את דוד".
יש !! סוף סוף סילקו את הצרפתי הנודניק. יותר מדי תכניות החזיקו אותו על תקן ח"ל של הסוכנות, אבל גם שם כבר הבינו שיש גבול לכל תקרית גבול. ועוד לחשוב שהעיפו בגללו את נציגת אם המושבות.

14:05
אנחנו מתעוררים משנת הצהרים לצלילי היבבות העולים והיורדים של הסירנה.
"אזעקות !!! כנסו כולם לחדר של שי !!!".
כבר לא ברור מה יותר מפחיד, האזעקות או הפיצוצים שבאים אחרי. עוברות כמה דקות ושוב נשמעות אזעקות. אנחנו מתחילים למנות שוב 15 דקות. בחוץ סוג של כבשן. עומס החום משוטט באזור ה-40 מעלות.
כשנעשה נעים יותר רז ואני יוצאים לסיור מקלטים. דגניה, אם הקבוצות, הייתה מאז ומעולם ישוב ספר. במלחמת השחרור נעצר טנק סורי בפתח הקיבוץ, ונמצא שם עד היום. עד לפני כמה שנים עוד אפשר היה לראות את תעלות הקשר על תלולית ליד חדר האוכל, ובגדר ההיקפית ניצבים עדיין מגדלי שמירה. לכל קבוצת בתים ומבנים ציבוריים מקלט קטן משלה. המקלט הראשון שאנחנו מבקרים בו נמצא ליד חדר האוכל, ולכל אורך קירותיו מדפי ספרים. המקלט הזה שימש בעבר כאולפן.
איזו דואליות מוזרה יש למקלטים בארץ - רבים מהם משמשים בימים כתיקונם כמרחבי פעילות פנאי. משום מה הם תמיד סדנאות מלאכה, מוסיקה ותנועה, ומועדונים למד"צים ושחקני ברידג'. פתאום, לרבבות שנותרו בצפון, המקלטים חזרו לתפקודם היעודי.
רז ואני עוברים ממקלט למקלט. מדליקים את האור בעזרת סיבוב הכפתור שנראה כמו פרח, ויורדים למטה אל ריח הטחב והאוויר הקריר. על הקירות מסגרות מתכת שנפתחות למיטות תלויות. מזכיר קצת קרון שינה ברכבת בהודו. להבדיל. במקלטים שליד הפעוטונים יש גם מעין כלובי מתכת תלויים לפעוטות. "אני לא מאשר את המקלט הזה" מכריז רז. דלתות הברזל של חלק מכלובי הפעוטות מסתובבות ללא יכולת נעילה, והעוללים עלולים ליפול. עיצוב הפנים כולל גם שפע סולמות, עיגולי מתכת שחלקם נצבעו בצבעים עליזים, וכתובות "יציאת חירום" בצבעים זוהרים.
המחשבה שאלפים מבלים כבר כמעט חודש בבתי כלא כאלה אינה נעימה.

19:23
אחרי ארוחת הערב אני מתקין אצל הגר על המחשב את התוכנה הידועה בעגה בשם "גוּגֶל ערס". ההתרגשות גדולה – הנה אנחנו טסים מעל מכתש רמון, והנה רואים אפילו את הבתים בקיבוץ. גם מטווחי הרקטות של נסראללה מתרגשים. אתמול הם ירו טילים לחדרה. לא קשה לנחש לאן הם באמת כיוונו. חסר להם שהיו פוגעים – בדיוק סיימו טיח חדש על הארובות. מצד שני אם היו פוגעים, היה להם עסק עם ועד העובדים של חברת חשמל, מה שאומר שדברים אולי סוף סוף היו מתחילים לזוז עם המלחמה הזאת.
על המסך "בקרוב" לתכניות הערב. כל הכבוד לחאלוּץ. מצליח גם להלחם וגם לדבר עם אילנה זיין בו דמנית. ואני אומר לאילנה – אולי את מפריעה לחלוץ? תחשבי על זה – רק ראה אותך יורדת מההליקופטר עם השכפ"ץ - ישר נהיו לו פרפרים בבטן. בגלל שהיא בלבלה אותו הוא שכח לזרוק אותה מההליקופטר כשעשו סיבוב מעל צור.

20:15
היום אני חוזר דרך בית שאן. שאריות של אור אחרון משרטטות את קווי המתאר של הרי גלעד. אורות לבנבנים מציינים את הכפרים שנחים בצד הירדני.
בכביש החוף התהפכו היוצרות – התנועה הכבדה דרומה האופיינית למוצ"ש התחלפה בתנועה כבדה צפונה. הצפונים חוזרים הביתה לשגרת המלחמה.